היינו כ-25 קציני איסוף, רובנו בני עשרים, בוגרי מחזור גיוס אוגוסט ואוקטובר 1971 מכל הזירות (אז: מדורים) ביחידה 848 (8200 בשמה לאחר 1973) בקורס קב"רים. קב"רים, יש להסביר, הם קציני בינה רשתית, והקורס היווה השלמה מקצועית שבסיומה היינו אמורים להיות מוסמכים לתפקיד קב"ר.

הקורס שנערך בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין, החל בספטמבר 1973, לאחר סיום קורס קמ"נים (קציני מודיעין) של החיל וקבלת דרגת סג"מ. כבוגר המגמה המזרחנית בתיכון עירוני ב'-ג' בתל-אביב (צייטלין), זומנתי לאולפן לערבית עם בוגרי תיכונים אחרים בארץ. היינו תמהיל מיוחד ואיכותי של שוחרי השפה הערבית ופותרי תשבצים עם הילה של עשייה מיוחדת בתחום המודיעין. לאחר מכן עברנו קורס מש"קי בינה רשתית, שירות ב'בבל' (הבסיס המרכזי של יחידה 8200 באום-חשיבה שבסיני), הכנה לקורס קצינים בבסיס "בזק" במסגרת גדוד 17 של גולני, ולאחר מכן בה"ד 1.

"בבל" היה הבסיס המרכזי בזירה והעבודה נעשתה במשמרות, תוך תיאום ושיתוף פעולה עם בסיסים נוספים של היחידה במרחבי סיני ותעלת סואץ, בהם: 'דורון' בבלוזה הצופה לעבר פורט-סעיד, בסיס 'דקל' בטאסה בגזרה המרכזית ו'אפרת' בביר- תמדה, שהתבסס בעיקר על בלון ה-"צפלין". מערכת הבסיסים יצרה מערך איסוף סגור ויעיל מול החזית המצרית, בעיקר במרחב התעלה. בסיס "בבל" המשקיף על התעלה (האגם המר הקטן) ממרחק של כ-40 ק"מ, התנשא בבדידותו המסוגרת באום-חשיבה. הכניסה אליו הייתה מוגבלת, ורק מעטים הורשו לעבור את דלתות הפלדה לבונקרים.

הייתה זו מערכת מבוצרת, מסועפת ומרווחת, אשר כללה 3 קומות מתחת לפני האדמה שתיים מהן קומות עבודה, ממוזגות ומותאמות לעבודה רצופה למאות אנשים, חיילים וחיילות, כמעט ללא צורך ביציאה החוצה. היציאה מן הבונקר נועדה רק לצרכי אכילה ולינה. מערכת זו כללה שני בונקרים עיקריים המחוברים ביניהם. מעליהם ובסביבה נפרש יער אנטנות, ובמרכזו מערך אנטנות משולב בצורת גליל, המתנשא לגובה רב ("השיפוד").

באחת מאנטנות הצלחת הגדולות, ליד שער הבסיס, היה פעור חור – זכר להפצצה מצרית על הבסיס במלחמת ההתשה.

בבסיס היה מעין פס ייצור משוכלל למודיעין - מעבדה למערכות אלקטרוניקה מתקדמות ביותר, חלקן חדשניות ופורצות דרך. חלק ממפתחי המערכות האלה היו לאבות תעשיית ההיי-טק בישראל. 

בבבל, בתחילת שנות ה-70, הכרתי לראשונה את מכשיר הפקסימיליה, הצגים, המגרסה, "רצפה צפה" ועוד מכשירים ואמצעים, שכעבור עשור או יותר הפכו לנפוצים כל כך.

היו בינינו דוברי כל השפות במרחב, כולל רוסית ואנגלית, והיו אנשי סיוע בתחום ההנדסי-טכני. 

ברכס הצפוני היה בסיס לוחמה אלקטרונית של חיל האוויר וברכס הדרומי היה חדר פיקוד של פיקוד דרום, 'דבלה'. הגעתי לשם לראשונה בסוף שנת 1971, לאחר הטירונות, עוד לפני האולפן ביחידה, לצורך השתתפות בעבודות ביצורים, בעקבות הודעתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, על מלחמה הצפויה עד סוף "שנת ההכרעה". בחודשי הסתיו של שנת 1972 נערך בבסיס ביקור של ראש הממשלה גולדה מאיר, שלוותה ברמטכ"ל  דוד אלעזר (דדו) וראש אמ"ן אהרן יריב, שהגיע לביקור פרידה לפני שהעביר את השרביט לאלוף אלי זעירא.

שרשרת הטיפול בידיעות שנקלטו אצלנו כללה את האלחוטנים, יודעי ערבית בעיקר, המתרגמים בוגרי האולפן ואנשי הבינה הרשתית, שתפקידם לבצע את הטיפול המודיעיני בידיעה: זיהוי המקור, ניתוח הידיעה והפצתה למחלקת מחקר באמ"ן, לפיקוד הדרום, למפקדת הכוחות בסיני, לחיל האוויר ולחיל הים, וכמובן למפקדת היחידה. 

המשימה העיקרית היתה לתת התרעה מפני כל איום בכל הרמות. זה כלל כל דבר - מהזנקה של מטוסים ועד הזזת כוחות בין מרחב קהיר למרחב התעלה. כל תנועה של כלי שיט אותרה ודווחה. על פי המודיעין הזה, אפשר היה להסיק על כוונה התקפית בכל רמה שהיא. עיקר תשומת הלב הופנתה לאותם סימנים מעידים, שהצטברותם מצביעה בוודאות על כוונה לצאת למלחמה. ידענו גם לתת מודיעין על פי נתונים טכניים בלבד של המקורות, ללא התייחסות לתוכן התעבורה. 

הואיל ופריסת כוחות היבשה במרחב קהיר ועד התעלה הייתה בשלוש רצועות, הנחת העבודה הבסיסית היתה שהעברת יחידות ממרחב קהיר או מהרצועה המרכזית לאזור התעלה, מצביעה על היערכות התקפית. קובץ נוהלי הדיווח שעל פיו עבדנו, לא כלל מודיעין על כוונות; לא חיפשנו "אקדח מעשן" כדי לדעת אם המצרים נערכים למלחמה. 

כך התייחסנו גם לתרגילים מעל היקף מסוים שהיו עורכים המצרים. מבחינתנו, תרגיל היה אירוע שעלול להתגלגל למבצע אמת, וזאת על בסיס הדוקטרינה הסובייטית. כך בדיוק התנהלו הדברים בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968.